Welcome to my blog
עברית אחרי אנגלית
These are difficult times in Israel. Thousands of Israelis - and millions of Gaza Palestinians - are displaced from their homes; air raid sirens roust people from their beds, and often force them to run through the streets to the nearest public shelter. Politicians are pushing reforms that shake the very foundations of what we believe.
Even for those of us living in the relative safety of central Israel, the war has touched each of us personally. The windows of the home of a dear friend were blown out when remains of a missile crashed into a school 50 meters away. Almost everyone has a loved one in the army.
War.
At a time like this, the fate of a few thousand children in south Tel Aviv may seem to be marginal. The children in my music program, mostly the sons and daughters of asylum seekers from Africa, grow up in a world of poverty, discrimination, and existential fear. Because the state of Israel does not recognize their parents as refugees, these children have no legal status. They have no government identity number, they have no national health care, no social safety net, no child support, no social services. Many - though certainly not all - of their neighbors despise them and begrudge them their existence in Israel.
These are the children that the Elifelet nonprofit serves, and these are the children I teach to play the violin. And that, when the country seems on the brink of collapse, may seem a very small wavelet in a sea of troubles. But the issue of statusless children in Israel is one that touches the very heart of what it means for us to be Israelis and to be Jews. "You shall love the stranger, for you were a stranger in the Land of Egypt." It is an injunction that appears 36 times in the Bible - more than any other commandment. And if we can't reach out to those who have come to us seeking refuge from war, murder, famine and oppression - if we cannot offer a safe haven for those - who are we? And what are we doing here?
I invite you to follow this blog, which will tell the stories of these children. Stories that are funny, and hearbreaking, and exhilarating It will tell you how music can change lives.
ימים קשים עוברים על ישראל. אלפי ישראלים – ועוד מיליוני פלסטינים בעזה – מגורשים מביתם; אזעקות מעירות אנשים משנתם, לפעמים מכריחים אותם לרוץ ברחובות למקלט הציבורי הקרוב; פוליטיקאים דוחפים חקיקה שמאתגרת את יסודות הדמוקרטיה.
אפילו מהבטחון היחסי של מרכז הארץ, המלחמה נוגעת לכל אחד ואחת מאתנו. חלונות הבית של ידידה קרובה שלי נופצו כשטיל נפל על בית ספר 50 מטר מביתה ברמת גן. כמעט לכולם יש קרוב בצבע.
מלחמה.
בימים כאלה, אפשר לחשוב שהצרות של כמה אלפי ילדים בדרום תל אביב עניין שולי. הילדים בפרוייקט המוזיקה שלי – לרוב בנים ובנות של מבקשי מקלט מאפריקה – גדלים בעולם של עוני, של הפליה, ושל פחד קיומי. בגלל שהמדינה לא מכירה בהוריהם כפליטים, לילדים אלה אין סטטוס חוקי כלשהו. אין להם מספר זהות, אין להם קופת חולים או טיפול רפואי מסודר, אין להם ביטוח לאומי, אין להם שירותים סוציאלים. רבים – לא כולם – משכניהם סולדים מהם ורוצים לראות אותם מגורשים מהמדינה.
אלה הילדים שעמותת אליפלט משרתת, ואלה הילדים שלומדים אצלי לנגן בכינור. וניתן לחשוב שהעניין הזה, בימים שהמדינה נראת על סף תהום, הוא עניין פעוט, אדווה קטנה בים של צרות. אבל לא כך הדבר. כי הנושא של ילדים חסרי מעמד בישראל הוא הרת משמעות לזהותנו כישראלים וכיהודים. "ואהבת את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים." ההנחייה הזאת מופיעה בתנ"ך 36 פעמים – יותר מכל מצווה אחרת. ואם אנחנו איננו מסוגלים להושיט יד לאלה שמבקשים מאתנו מקלט ממלחמה, מרצח עם, מרעב, מדיכוי – אז מי אנחנו ומה אנחנו עושים כאן?
Comments
Post a Comment